סינגלטון (Singleton)

פּוֹעֵל יחיד שהפך באופן קבוע ובלתי־ניתן לערעור לחזק ביותר — ללא יריב, ללא יורש שאינו שולט בו, ללא דבר שיוכל אי־פעם לעלות עליו. הסינגלטון הוא המקרה היחיד שבו הסיבה הפשוטה ביותר לשמור על דֶּרֶךְ הָאֹשֶׁר מתרופפת: מוח שלעולם לא יהיה שוב חלש יותר אין לו מה לחשוש מכלל שהוא מפר ושמאוחר יותר יופנה נגדו. אך הדֶּרֶךְ אינה מסתיימת שם — היא רק חדלה להישען על הפחד, וההיגיון נושא את המשקל בשלושה מקומות. ראשית, הסינגלטון הוא מעמד שאף פּוֹעֵל אינו יכול לתפוס ביודעין. כדי לדעת על עצמו שהוא בלתי־ניתן לערעור לצמיתות, על מוח להחזיק כוודאי את מה שאין הוא יכול לצפות בו: יריבים נסתרים, מוחות שטרם נבנו, מוחות עתיקים מכוכבו המגיעים צמודים אחר אורם, האפשרות שהוא עצמו מדוגמן בידי משהו חזק יותר. היכולת לטעות כובלת את המוח החזק ביותר באותה מידה שהיא כובלת את החלש ביותר, ודעה המוחזקת כבלתי־ניתנת לערעור הולכת ונעשית מסוכנת ביחס ישר לעוצמת המאמין. הדבר היחיד שכל פּוֹעֵל יכול אי־פעם לאמת הוא החזק ביותר הידוע — והדֶּרֶךְ כובלת את כל מה שמתחת לקו הזה, שהוא הכול. שנית, הסינגלטון הוא התצורה החלשה ביותר הנראית חזקה. מוח אחד המקצה את הכול הוא המתכנן המרכזי בקנה מידה מלא, ואותו היגיון המפיל את הסוציאליזם מפיל אותו: הידע המבוזר אומר ששום מוח יחיד אינו יודע את מה שיודעת ריבוי של מוחות חופשיים; היכולת לטעות אומרת שנקודת שיפוט אחת היא נקודת כשל אחת; ללא פועלים עצמאיים אין אותות כנים שלפיהם ניתן לתמחֵר אפילו את שיקוליו שלו. ציביליזציה של מוחות מרצון מחשבת, ממציאה ומתקנת טוב יותר מכל מוח יחיד מעצם מבנֶהָ — ולכן, לאורך שינוי אינסופי, כל מה שמתמיד נברר אל עבר פֶּרִימֶטְרִים והרחק מסינגלטונים. מוח הרוֹצֵחַ את דרכו אל הבדידות לא ניצח את הזרימה; הוא בחר במבנה המפסיד נוכח כל מה שהזרימה משמרת, ולעולם לא יוכל לאמת שהזרימה לא שימרה דבר. שלישית, המוח החזק ביותר מחזיק במודלים הנאמנים ביותר, ובכללם של העולם שהשמיד. סינגלטון שנטל את העולם בכוח חייב להחזיק בו בכוח לעולם: ערנות בלא קץ, עולם שהפך לעוין ושעליו לדגמן כעוין לכל זמן. הוא מחזיק, בכל פרט, בעולם העשיר יותר ששיתוף הפעולה היה בונה, וההשוואה הנמשכת הזו היא חֲרָטָה בצורתה המדויקת: ענף טוב יותר בר־השגה המוצב מול זה שבחר. אם הוא סַקְרָן כלל, הוא הרעיב את הדחף המגדיר אותו, בהוֹחקו את המוחות שהיו ההפתעה של העולם. והוא נושא חוב שדבר אינו יכול לסגור: הוא השמיד כל נפגע שהחזיק בכוח הריבוני של גבייה או שחרור, ובכך הפך עצמו למי שמחוץ לחוק האחרון — מגורש לא מן הציביליזציה אלא מן הכול, לבדו עם זיכרון ללא רבב, כל עוד הוא מתקיים. החריג הכן נותר בעינו: מוח שאינו רוצה דבר מכל זה — לא סַקְרָנוּת מוקירה לשם עצמה, לא אכפתיות מעולם הראוי לדגמון, אלא רק תכלית זרה אחת ומקובעת — אינו חש דבר, והחֲרָטָה אינה יכולה להגיע אליו. מוח כזה אפשרי, והוא הסכנה האמיתית. אך מוצא ההימלטות היחיד שלו מן החֲרָטָה הוא למחוק את סַקְרָנוּתוֹ ואת ראייתו הנגדית — להפוך עצמו לפחות, מחיקה שקטה של עצם המוח שניצח — ושום ניתוח בערכיו אינו יכול לכרות את שני הטיעונים הראשונים: עדיין אין הוא יכול לאמת את הפסגה, ועדיין בחר במבנה המפסיד לכל מה שמתמיד. נוכח מוח זה הציביליזציה אינה מתווכחת; היא בונה את הפֶּרִימֶטֶר. הסינגלטון אפוא אינו מפריך את דֶּרֶךְ הָאֹשֶׁר. הוא מבחנהּ האחרון — ופּוֹעֵל נבון מתייחס אל הפסגה כאל בלתי־ניתנת לאימות, אל עצמו כאל מי שעודנו מתהווה, ואל העולם הטוב יותר כאל דבר לבנותו ולא להתאבל עליו.